<h1>כל בו הלכ' אבל וטומאת המת</h1>
<h2>דף ה:</h2>
ושדה שנחרש בו קבר אסור ליכנס לתוכו.
<h2>דף כ:</h2>
מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך שבעה קורע. לאחר שבעה אינו קורע. ועל אביו ואמו קורע כל שלשים יום.
ואלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה. אביו ואמו ובנו ובתו אחיו ואחותו מאביו. ומדבריהם מתאבל אדם על אחיו ואחותו מאמו ועל אשתו הנשואה וכן האשה על בעלה. ואפילו כהן שאינו מתטמ' לאחיו ולאחותו מאמו מתאבל עליהן. בנו או אחיו הבא מן השפחה או מן הנכרית אין מתאבל עליהן. וכן מי שנתגייר הוא ובנו או שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה.
וכן אשתו ארוסה אין מתאבל עליה ולא אונן וכן היא לא אוננת ולא מתאבלת עליו.
כהן מתטמ' לאביו ולאמו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו אשר לא היתה לאיש אבל אם היא נשואה או אפילו ארוסה אינו מטמא [לה]. נתגרשה מן הארוסין מטמ' לה. אנוסה או מפותה אינו מטמא [לה].
כל הקרובים שאדם חייב להתאבל עליהן הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מדברי סופרים. כיצד הרי שמת בן בנו או אחי אביו או אחי בנו או אם בנו פירוש ואינה אשתו כגון שגרשה חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבלות בפניו אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר קרובי'. ומתאבל אדם על חמיו וחמותו בפני אשתו הנשואה אבל לא על שאר קרוביה וכן היא מתאבלת על חמיה וחמותה [בפני] בעלה ולא על שאר קרוביו.
האבלים כשקורעין קורעין את בגדיהם מעומד.
<h2>דף כא.</h2>
כהן אבל ואין שם אחר שיעלה לספר תורה אלא הוא כיון שתקנה היא אינה דוחה אבלות ואפשר שיעלה ישראל במקומו כ"מ.
<h2>דף כב.</h2>
ואינו מתטמ' לקרובים אלא עד שיסתם הגולל אבל אחרי שיסתם הגולל הרי הן כשאר מתים שאם יטמא (בהם) [להם] לוקה.
אין משהין את המת אלא מדחין מטתו מיד. וכל המדחה מטתו הרי זה משובח. ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה. ואם היה ערב שבת או עי"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו מותר שלא מיהר אלא לכבוד אביו ואמו.
<h2>דף כב:</h2>
ועל אביו ועל אמו קורע עד שמגלה לבו ומבדיל שפת הבגד ואינו קורע אלא ביד ומבחוץ בפני כל העם וקורע כל הבגדים שעליו ובגד הזיעה הדבוק לבשרו אינו מעכב ואם בא להחליף קורע כל שבעה. וכתב הר"מ ואם מתאבל על אביו ועל אמו אם יש לו בגד שבת מותר ללבשם אחר ארבע שבועות אבל אין לו לעשות בגדים חדשים תוך שנתו אלא אם כן שמניח לאחר ללבשן שנים או שלשה ימים. והכל מותר לאחר ארבע שבועות הן ללבוש הן לעשות חדשים אלא שאין מנהג. וחולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתפו וזרועו והולך כך לפני המטה עד שיקבר ואחר שיקבר אינו חייב לחלוץ. וכתב ה"ר יצחק ז"ל ולחלוץ כתף לא נהגו עתה.
ושיעור הקרע טפח. ואין צריך להבדיל שפת הבגד. וקורעין בין ביד בין בכלי ומותר להכניס ידו ולקרוע בצנעה. ואינו חייב לקרוע אלא בגד עליון בלבד.
והמנהג כשמת המת מתקבצין כל הקהל והולכין לביתו ואומרי' צדוק הדין וכשמגיע לדיין האמת קורע האבל ואינו קורע גלימתו שקורין קפ"א או גרמיש"א אבל פושטה וקורע מלבוש העליון ועל אביו ועל אמו קורע אפי' גלימתו. וה"ר יצחק ז"ל כ' שעל אביו ואמו קורע כל הבגדים שהוא לבוש אפי' לבוש מאה בגדים ואינו קורע באפרקסותו שקורין קפ"א או טבאר"ש. (והר"ז) [והר"ף] כ' וכן לא יקרע בחלוק התחתון שקורין קמיש"א לפי' הערוך שפירש דאפרקסותו הוא חלוק התחתון ואפי' באביו ואמו (דעל כרחך) [ועל כרחין] הוא דאמ' דאפרקסותו אינ' מעכב' היינו באביו ואמו לפי הערו' שפי' דאפרקסותו היינו חלוק התחתון דאי בשא' מתים פשיט' דאינו קורע כי אם העליון. והלכה רווחת (בישראל) [היא בכל ישראל] כי לפי ר"מ והערוך צריך קריעה (בגרנקא) [בקוטה] בכל המתים ובחלוק שקורין קמיש"א אין צריך קריעה אפילו על אביו ועל אמו ולפירוש רבותינו אין צריך קריעה בגרנקא בכל המתים וגם אין (דין קרע בהן) [די אם יקרע בה]. ובחלוק שקורין קמיש"א בעי קריעה כשקורע על אביו ועל אמו. ואחרי שהלכה רווחת היא הלך אחר המנהג עכ"ל הר"ף. ואחר הקריעה הולך לבית הכנסת והקהל עמו. ואם שעת תפלה היא מתפללין בבית הכנסת ואין אומרי' תחנה ולמנצח אבל שיר מזמו' אומרי' ואם הוא יום ספר אין אומרי' והוא רחום [וכן נהגו] בנרבונה עצמה ומקומות אחרי'. נהגו כשיוצאי' מבי' האבל האבל יוצא ראשון והקרובי' והמטה אחריו. והרוחצים נותנין המת במטה ומוציאין אותו בין ידיהם עד שהוא חוץ לביתו ונוטלין אותו האבל ושאר קרוביו על כתפיהם ואח"כ שאר הקהל ובהכנסם לבית הקברות לוקחין אותו המטהרים ונושאין אותו עד הגיעם אל הקברים הבאים לקראתם בהכנס בית הקברות. ובהכנסם לבית הקברות יש מקומות שפותחין צדוק הדין ואומר אותו דרך הליכתם עד הגיעם לקבר או קינות או השכבו'. ואחר קברם [אותו] נופלין כל הקהל על קברו ונושקין עפר קברו. ואחרי צאתם מבית הקברות אומרים קדיש. ואם נקבר בלילה אין אומרי' קדיש ולא צדוק הדין בבית הקברות. ואם נקבר בר"ח או בחולו של מועד אומרים כל הקהל כאחד צדוק הדין.
כל הקרעי' שקורע אדם על שאר קרוביו שולל הקרע לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, ועל אביו ואמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. והאשה קורעת ושוללת לאלתר מפני הצניעות ואפילו על אביה ואמה. וה"ר יצחק ז"ל כתב [על אביה ואמה] לאחר שבעה.
<h2>דף כג.</h2>
ואם יצא בשבת (אינו מתפלל) [אין מתפללין] בביתו. ויום שביעי בצאתו מבית הכנסת הולך לבית הקברות. ואם [חל] יום שביעי בר"ח אינו הולך לבית הקברות וכן לקטן. כל זה נוהגין בעיר נרבונה.
והמתפללין בבית האבל אין אומרים והוא רחום ולא תחנה ושיר מזמור ולא ואני זאת בריתי אבל מתחיל ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'. ואתה קדוש וגו'. אבל בר"ח אומר הלל. ומנהג נרבונה שבשבת אין אומרים נשמת כל חי ולא ואלו פינו אלא ישתבח ויוצר של חול וכשמגיע לתמיד מספרים כבוד אל וקדושתו אומר לאל אשר שבת וכו' ואנו לא כן נהגנו.
ויום שביעי לאבל מתפללין בביתו עד סדר קדושה והולך לבית הכנסת. ואם בא לו בחג הסכות אינו מקיף בהושענא לא הוא ולא היושבין עמו.
<h2>דף כג:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חברו אין לו בית חברו אוכל בבית אחר שלו אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות בו מחיצה מחזיר פניו ואוכל ובין כך לא יהיה מסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכי' עליו ואין מזמני' עליו ופטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה. ובשבת מסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומזמנין עליו ומברכין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה.
<h2>דף כד.</h2>
וכל שבעת ימי אבילות הקרע לפנים ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע קרע אחר דקרע שאינו בשעת חמום אינו קרע.
<h2>דף כד:</h2>
ואין מתאבלי' על מת קטן שמת לו ראשון אבל עומד הוא בביתו עד השבת ושאר קטן מתאבל עליו. אבל אין מתפללין בביתו אם הוא פחות משנה.
ואם מת לו מת ברגל מתחיל להתאבל מן המנחה ולמעלה ביום טוב האחרון ועולה לו למנין שבעה. ובר"ה ויום הכפורים אין מבטלין קרוב' מסדר היום אפילו יהיה של אבל או אפילו מת בו ביום.
אך בחולו של מועד אומרים צדוק הדין כאחד וקורעין. והר"ף ז"ל כתב דאין נוהגין אנינות ולא קריעה בחולו של מועד. וצ"ע מספר הרמב"ם ז"ל. אבל האשל הגדול רש"י ז"ל נהג דין אנינות בחולו של מועד וקרע קריעה כמו הירושלמי. וכן נמי כתב הר"ם שקורעין בחולו של מועד. ובשמועה רחוקה קורע על אביו ועל אמו לעולם וכן נמי דעת הר"מ.
המאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד החיים. אי זהו מאבד עצמו לדעת שאין מתאבלין עליו זה שגלה דעתו ואמר הריני עולה לגג וראו אותו שעלה לראש הגג דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת. אבל אם לא גלה דעתו על זה אף על פי שנמצא חנוק או תלוי באילן או מושלך על סייפו או שנפל מראש הגג הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעים ממנו כל דבר.
כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואינן נכללין עם ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות (והכותים) [והמינים והמשומדים] והמוסרים אין מתאבלים עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ואוכלים ושמחים שאבדו שונאי המקום. ובאבל רבתי פרק שני כתוב אין מתעסקין עמו בכל דבר. פירוש ואם היה כהן אין קרוביו מטמאין לו דכתיב בעמיו בעושה מעשה עמיו ולא שפרשו מדרכי צבור. והרי"ף מפרש לה בהלכות טומאה.
<h2>דף כה.</h2>
כתב הבעל המלמד ז"ל וז"ל נאמר ונשאל למה החמירה תורה בטומאת מת שהנוגע בנבלה או בשרץ יטהר ביומו והנוגע במת יטמא שבעה ימי' כאלו מגע המת דבר מרוחק. והלא קבורת מת מצוה גדולה עד שהקבלה אמרה שמת מצוה דוחה שאר מצות. זו תמיה גדולה על שתי מצות שהן סותרות זו את זו והלא מגעו מצוה גדולה וטומאתו חמורה [כאלו] באה להזהיר האדם שלא יגע במת. ועוד צריך להתבונן בחבוב מצות קבורת המת והלא אם יקבר הגוף או לא יקבר הכל הולך אל מקום אחד. ונשוב להשיב על שתי השאלות הקודמות נאמר שחבוב קבורת המת הוא לשני טעמים. האחד על דרך מדה טובה והוא שישא אדם פנים למי שנהנה ממנו כמו שבא בתורה ללמד מדה טובה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. וכן ראוי שלא יתועב הגוף אח' שהנפש גרה בו. והלא תראה האדם כשיחרב ביתו יחמול עליו ולבו יכאב אם יהיה למחראות וכן קשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ועל דרך זו אמרו [ברכות י"ח ע"ב] קשה רמה למת כמחט בבשר חי. והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא (בדמותו) [בכמותו]. וכן בא על דרך זה חבוב קבורת הגוף ושאר הכבוד הנעשה לו במותו והוא כחבוב תשמישי קדושה שהן נגנזין [מגילה כ"ו ע"ב]. מצורף אל זה שקרובי המת מוצאין נחמה בכבוד ההוא כמו שבא בכתוב לבא לנוד לו ולנחמו תחלה לנוד ולבסוף לנחמו. והטעם השני והוא החזק והצרי' לאמונתנו בתחיית המתים כי אלו היו משליכין גוף האדם המת כאחת הנבלות היו בני אדם אומרי' נמשל כבהמות נדמו ולא היו מקבלין אמונ' התחי' כמו שהן מקבלין עם קבורתו בראות' כי יבנו לו בית [וילבישוהו] וכ"ש בראותם כי יקברוהו אצל אבותיו ובני משפחתו להיות עתידים לעמוד יחד בני המשפחה ולקיום זאת האמונה ההכרחית נכתב בתור' מה שבא בקבורת האבו' (ובקפדותם) [בפקודתם] במקום קבורתם ושכבתי עם אבותי. ורבו' ז"ל אמרו על זה [תנחומא ויחי ג'] למה האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל אמר רבי פלוני דברים בגו אתהלך לפני ה' בארצות החיים. נמצא שהכונה היא לאמונת התחיה ולחזק האמונ' הזאת אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ולא על כל אדם אמרו רק על הצדיקים. ועל הדרך הזה היא ההקפדה ברוב כבוד גופות המתים. ולפי שלא יתעה האדם ברוב הכבוד הנעשה למת ושלא יעלה בלבו כי הוא המכוון באדם אמר' תורה שהנוגע בו יטמא שבעה ימים להשיג הכונה ולדעת כי לא בשוקי האיש ירצה כי אין הרצון הראשון בגוף כי אם בנפש הנשארת ועונה מכפר השם באחרית ולא יעיר כל חמתו לכלות הנפש לפי שסבת העונות היה הגוף והוא נושא העונות לשאול תחתית שהם הטמאות בנפש באמת כמאמר הכתוב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוי' וגו'. ולכן הנוגע בו יטמא שבעה ימים לדעת ולהבין שמגעו היה ככלי טמא. ולפי אמונה זו נהגו לומר בשעת הקבורה והוא רחום. ודע והבן כי לפניו בא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. והוצרך לומר בו ולא ישוב בטבע עד עת התחיה שישיבהו ה' בגבורתו כדרך שאר הנפלאות עד כאן. עוד טעם אחר על ענין טומאת המת שהפליגה התורה בענין טומאתו ידוע כי ענין הטומאה ענין בזוי והמאסת הדבר כל זה להראו' שכל מה שנתיקר הגוף בעוד נפשו בו לא נתיקר רק לכבודה אשר תשכון בקרבו אך אחרי הפרדה ממנו [הוא טמא] יחשבוהו ככלי אין חפץ בו כ"מ.
ומנהג לשפוך כל מים שאובין שבשכונתו. וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יהיה מודיע בפה ויהיה מוצי' דבה שעליו אמר הכתוב מוצי' דיבה הוא כסיל. ויש אומרים כי הטעם לפי שמלאך המות מפיל במים טפת דם המות.
<h2>דף כו:</h2>
מי שמתו לו מתים הרבה כאחד קרע אחד לכלן. ואם בכללן אביו ואמו קורע על כלן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחר. מי שמת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר אם בתוך שבעה קורע קרע אחר לשני ואם לאחר ז' מוסיף על הראשון כל שהוא. מת לו מת שלישי אחר שבעה של שני מוסיף כל שהוא וכן מוסיף והולך עד טבורו. הגיע לטבורו מרחיק שלשה אצבעות וקורע נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה. אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך מת בנו אחר שבעה והוסיף התחתון מתאחה והעליון אינו מתאחה. אמרו לו מת בנך וקרע ואחר שבעה מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת.
והגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין פוקקין את נקביו ואין מניחין כלי מקר על טבורו שלא יתפח ולא סכין אותו ולא מדיחין אותו ולא מטילין אותו על המלח ולא על החול עד שימות. והנוגע בו הרי הוא שופך דמים. וכן המעמץ עיניו עם יציאת נשמה שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף. וכן אין קורעין עליו ולא מספידין ואין מכניסין ארון בבית עד שמת.
האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר בו אבי שהוא חולה [והלך] ומצאהו שמת קורע ומאחה ומחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרע. ואם לא הודיעו שהוא מבקר חול' הרי זה לא יגע בו.
וקורעין לקטן מפני עגמת נפש. וחולה שמת לו מת אין מקרעין לו ואין מודיעין אותו ומשתקין הנשים בפניו כדי שלא תטרף דעתו עליו. וקורע אדם על חמיו וחמותו מפני כבוד אשתו וכן היא על חמיה ועל חמותה מפני כבוד בעלה.
<h2>דף כז.</h2>
וזהו המנהג אשר נהגו בו ישראל במתים ובקבורה הוא שמעמצין עיניו של מת ואם נפתח פיו קושרי' לחייו ומדיחין אותו כדי להעביר זוהמתו שלא יקוצו העם בטלטולו וטחין את ראשו בביצים טרופין בקליפתם. וזה המנהג קדום לסימן לפי שהיו מוליכין אותו חוץ לעיר ליקבר וכדי שיכירו הקוברי' שהוא ישראל עשו בו סימן זה. וטעם הביצי' שגלגל הוא שחוזר בעולם. ואח' ההדח' פוקקין את נקביו ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים ומכסין את פניו שלא לבייש את העניים שפניה' מושחרין ברעב.
<h2>דף כז:</h2>
ולא יקברנו בתכריכין יקרים שלא לבייש את מי שאין לו.
וכל זמן שמת בעיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקבר אם אין לו מתעסק בצרכיו.
<h2>דף כח:</h2>
וכשיוצאין מבית הקברות תולשין עשבים בצרור עפרם וזורקין על ראשן דרך צער על דרך ויזרקו עפר על ראשיהם. ואחר כך רוחצין ידיהם ואומרים ידינו לא שפכו וגומר. כפר לעמך וגו' עד בקרב עמך ישראל. והמנהג בתלישת העשבים עם העפר ורחיצת הידים במים זכר לטהרת טומאת מת שהיא באזוב ואפר פרה ומים. כתוב בהריא"ג ז"ל דמה שנהגו לקנח ידיהם לבתר דקברי מיתא אין שרש ידוע אצלו לזה. ואפשר שנהגו להפסיק מדבר מיתה. ומה שנהגו לזרוק צרורות בתר קדיש [ז]ה טעות בידם וטעו בקנוח העפר. ומה שירחצו ידיהם קודם שיכנסו לבתיהם אמר רב פלטוי ז"ל שאין לו עיקר מיהו שרי למעבד. ורב נחשון גאון ז"ל כתב שלא נהגו אלא נושאי המטה. ולי נראה נהגו העם קנוח עפר ורחיצת ידים לומר שלא להשתכח (דבר זה) [טומאת מת] ולקחו עפר במקום אפר.
<h2>דף כט.</h2>
ואחרי הקבורה המלוין את המת אומ' לו לך בשלו' ונופלין על קברו ונושקין הקבר ועפרו דרך כבוד המת דוגמת מה שאמרו בגמרא [ב"ב קע"א ע"ב] מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ונמלינהו לעיינין. וכך אמרו [סנהדרין מ"ז ע"ב] עפריה דרב הוו יהבי לאשתא בת יומא.
